Click the image to enlarge
Category: Press & Articles (selected)
To Be in the Present, Rut Patir, 12.2011
To Be in the Present, Rut Pativ, Maariv, 12.2011

click to enlarge
Sala-manca Linguistics Affinity to Polish, Ora Lev-Ron, 2011
אורה לב-רון, הזיקה הלשונית של סלמנקה בפולין
במרכז לאמנות עכשווית בְּוורשה פגשתי את קבוצת סלמנקה, זוג האמנים הישראלים המדוייק והאוונגרדי, שהשתתפו ב- EPAF (פסטיבל אמנות המיצג הבינלאומי).
מיד נכנסתי לכוננות לשונית: לסלמנקה יש היכולת הנדירה לזלול את הלשונות ולהשתמש בהן כחומרי אמנות, או בלשון החביבה על מבקרים הם מבצעים תהליך פירוק והרכבה, מה שהיה פונטי בשפה אחת מופיע כחומר האזנה בקונטקסט של שפה אחרת, והכל משמש כאלמנטים ביצירת מולטי מדיה. היצירה המורכבת החדשה מעוררת תחושה של ולד שהגיע כדרך הטבע, כמעט מבלי משים, בלי עקבות התפרים של ההכנה.
עבודה קודמת שהציגו במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון היתה שלובה עמוק בלשון. זה היה תרגום אוטומטי של שירים מעברית לשורה של שפות, ולבסוף חזרה לעברית, והצגת השיר המוגמר שאיבד בתהליך את רוח המשורר, וכך הדגיש אותה, כמו לסמן היכן מונחת הנפש בגוף.
ועכשיו ורשה, שפה נוספת על סדר היום. היתכן שלא ישלבו אותה במיצג? ואם כן, איך? ומה הפירוש?
בְּוַרשה הציגה קבוצת סלמנקה את “La Historia de Batia M.” . זהו מיצג המשלב הקרנת טלנובלה עם מופע דיבוב חי ובליווי מוסיקה חיה. על המסך מוקרנת עבודה מקורית המהווה את הפרק האחרון (והיחיד!) של הטלנובלה הספרדית. כמו בז’אנר הפופולארי בארץ ובעולם הוא צולם בבואנוס איירס, בתוספת שוטים סוגרים בבת-ים. לקראת סיום, ולאחר סימון מדוייק של כיס הדמעות והאושר שמציע הז’אנר, זוכה הצופה ל”עדויות מקצועיות” הדנות בסיכוייו של הד”ר-הדרום-אמריקאי-הלא-יהודי בישראל, והטון הענייני מעמיד את הדרמה בהקשר אירוני וכמו-עיוני.
וכמובן, השניים מלהטטים בלשון. שפת השחקנים מתחלפת, והתרגום, המופיע בכתוביות ובדיבוב-חי משתנה אף הוא, מזגזג בין השפות, בין רמות אמינות שונות, ובין הקונבנציות.
הכותרת La Historia de Batia M היא דוגמא מצויינת לתפישת השפה של סלמנקה: מאחר והעבודה נוצרה להצגה בביאנלה של בת-ים, משמשתBatia M
כשם אנושי, אבל היא גם תעתיק פונטי של שם העיר בת-ים. ניתוק של העיצור הסופי מן השם כולו יכול לעלות רק בדעת מי שיכול לפרק את הטקסט לקול וצורה במנותק ממשמעותו.
כששאלתי את דייגו ולאה (= קבוצת סלמנקה) איך היו רושמים בעברית, האם בתיה מ. או בתיה ם.?
הם השיבו יחד ללא היסוס שתי תשובות שונות.
כאילו מדובר בחומרי אמנות הניתנים בכל רגע לעיבוד נוסף.
http://www.jff.org.il/?CategoryID=534&ArticleID=545
האם בוורשה יסתפקו בספרדית, עברית, אנגלית? לא סלמנקה. השְחלות מדוייקות של פולנית הוסיפו חיבור לקהל המקומי ונדבך לעבודה המורכבת. התוצאה: פרק יחיד, אך משתנה ממקום למקום, מפעם לפעם, של טלנובלה, שמטשטש את הגבול בין תעשיית התרבות הטלוויזיונית לבין אמנות אוונגרד מטא-לשונית.
Israelis will Perform at Tate Modern, Eli Armon Azoulay, 3.2010
Counter-pilgrimage, Yoanatan Amir, 2.2010
Nine to Watch, Sarah Douglas, 12.2009
If You Listen, Ayelet Dekel, 11.3.2009
Sound stretched to the limit – Cacophony and multiculturalism come together in a joint Polish-Israeli work featured in Tel Aviv’s centennial celebrations, Haaretz, Ayelet Dekel, 11.3.2009
If You Listen, Ayelet Dekel, Midnigh East
There is no borderline, yet the demarcation between north and south Tel Aviv is clear. Concert halls, hummers and penthouses to the north, central bus station, markets and bicycles to the south. International Festivals don’t usually select venues in south Tel Aviv.
However, Contempo, the Tel Aviv International Festival of Contemporary Music and Video Art, ushered in the approaching centennial celebrations with events that extended throughout the city from a video art exhibition at the Tel Aviv Museum to a sound installation at Zimmer, a former air-conditioner factory turned studio on HaGdud HaIvri, a small street not far from the central bus station.
“If You Speak It, It’s No Legend”, a sound installation that took place at Zimmer from February 26 – 28th, was the result of a multi-lingual, international collaborative effort co-curated by Antoni Beksiak of the Turning Sounds Society in Warsaw and Lea Mauas and Diego Rotman of Sala-Manca in Jerusalem (co-organized by the Adam Mickiewicz Institute as part of the Polish Year in Israel). Zimmer does not announce itself loudly to the world. Its large front window is usually closed off with a metal rolling shutter. A small sign with the words “Zimmer Family” written in magic marker is taped to the wooden door, as if it were just another low-rent apartment.
On this rain-soaked Friday the window was open to the street and a large free-standing poster placed by the door announced the event. Entering a tiny kitchen, a step up to the left leads into an average size room with two mismatched rugs, a sofa, and chairs of all sorts arranged around the four walls. Books, tapes and video cassettes fill the bookshelves up to the top where a sophisticated system of six loudspeakers was strategically arranged for the installation.
Sitting in the dark winter warmth, I let myself listen. Rain, car wheels, footsteps and voices from the street merged with the sounds from the loudspeakers and did not feel like a disruption. A sound installation creates a relationship between time, sound and space. Everything that happens in the space becomes somehow part of the experience: taking coins out of a purse, whispered conversations, the closing of an umbrella. It requires a certain willingness to immerse oneself in anything that may happen.
The installation was created by sound artists XV Parowek, Wolfram, Eran Sachs and 17 Migs of Spring, each working separately; the different tracks combined by Beksiak to form a sequence in which short segments from each piece appear in rotating order. The compositions were based on recordings of foreign workers at the central bus station in Tel Aviv reading from a list of words in Hebrew, using the human voice in its different colors and timbres as “pure material for music” according to Beksiak. He explained that while his original inspiration had been the Biblical concept of “Shibboleth” (from Judges 12:5-6) –the revelation of identity through one’s manner of pronouncing words, he gave the composers complete freedom and the end result was very different from what he had imagined, “but that is where the fun begins,” he said.
Beksiak originally had in mind a focus on the revival of the ancient Hebrew language by immigrants who arrived in Israel from all corners of the world, each bringing his or her native language to the way they expressed themselves in Hebrew. Sala-Manca’s Mauas and Rotman extended this idea to reflect the linguistic and social context of contemporary Israel and in particular Tel Aviv, where many foreign workers and refugees live and work. People for whom Hebrew is a necessity rather than an ideology, foreign workers “are not considered part of Israeli culture,” says Mauas.
The human voice exerts a compelling power. Research into language development in infants shows the importance of exposure to speech and the intensity of the infant’s response to the human voice. The boundaries between sounds in language, such as the difference between “b” and “p”, depend on very subtle changes in duration and frequency. Infants are born with the ability to sense these acoustic changes, even in languages they have never heard, yet this ability diminishes drastically in the first year of life. Dr. Patricia K. Kuhl, an expert on speech development at Washington University, claims that infants have the ability to analyze the statistical distribution of sounds that they hear in ambient language and by the end of their first year learn to reduce their response to sounds that do not belong to their native language. The distinctions between what does and does not belong are made very early in life, literally shaping our minds as neural connections are created.
Immigrants, foreign workers and refugees are linguistic outsiders, living within the context of a language that will always remain somewhat foreign. Linguistically and culturally, these outsiders have the potential to enhance and revitalize their surroundings as elements of their home cultures and languages are integrated over time, yet this potential is not always realized.
“All in all we are very detached,” said Albert Aviad, a musician and student of linguistics who together with Binya Reches made the recordings of the participants for the installation, “there is no melting pot – we don’t really encounter one another.” Mauas and Rotman attempted to engage the foreign workers whose voices were recorded as partners in the project, paying them for their time and choosing locations for both the recording and installation that would be as convenient and non-threatening as possible. Although the atmosphere during the recording sessions was relaxed and friendly, Mauas felt that the language barrier made real communication difficult.
Seeking to “introduce a voice from outside the canon”, Mauas and Rotman recorded 28 foreign workers reading words in Hebrew that were chosen from a Hebrew language textbook published in 1960. Rotman felt that the sound of these voices would “acquire a political dimension in the context of a contemporary music festival”. The words chosen were written in the flyleaf of the book by a previous owner, Dr. Edward Horowitz, the author of How the Hebrew Language Grew. The interviewers engaged the participants in conversations in an attempt to record as much Hebrew as possible. The sound artists were each given both sets of recordings to work with.
Konstantin Gervis and Natalia Gurfinkel, who create together as 17 Migs of Spring, worked only with the recorded voices, without adding other sound or instruments. As immigrants themselves and working in a very experimental form of music, Gervis says that for many years they had felt like “emissaries of a different culture from that which is here in Israel” but that today they feel very much a part of the local scene, adding, “who has changed, us or the country?” Gervis took phrases that he liked from the recordings to work with, but later noticed that some of the phrases were not in Hebrew, and therefore could not be used in the context of this project. “I use three languages interchangeably,” he explained, “and don’t really distinguish between them.”
Composer Bartek Kalinka, whose group name XV Parówek means “15 hot dogs” in Polish, played the accordion as a child, but otherwise does not have a formal background in music and is somewhat outside the mainstream. “Humor helps me keep a distance from myself,” he says in reference to the unusual name. Working with the phonetic qualities of the words, he also added some non-instrumental sounds and accordion. “I’m trying “to keep the composition very minimal, with a lot of silence and space.”
Eran Sachs, while also working with the phonetic elements, approached the project from a perspective of social-theoretical critique, making additional recordings in the neighborhood of Neve Sha’anan (surrounding the central bus station) and researching the history of the area. “There is something in the act of collecting,” he says, “that gives credence to the work…that connects the listener too…to a moment that existed…what interests me when I work with recorded materials is to preserve traces that will locate the experience of the listener in a specific realm.” His research on Neve Sha’anan, based in part on Sharon Rotbard’s White City, Black City (published in Hebrew, Babel 2005) led him to the conclusion that the neighborhood has always been characterized by ethnic diversity and has always been excluded from the main narrative in Tel Aviv’s development as a city. Established by a group of Jews, who had been driven out of Jaffa in 1921, who wished to create a self-sustaining, ethnically and socio-economically diverse community, the neighborhood never received the support of the establishment. Sachs said that the current concentration of foreign workers in the area creates “a cosmopolitan area…tensions between groups exist, but they are contained.”
Researching the phonology to learn about the acoustic characteristics of language, Sachs experimented with taking the same work spoken by different people in different accents and manipulating the sound to either bring the words closer together or increase the phonetic distance. In this sense, his work was closest to Beksiaks’s original concept. Working with a computer program that enables him to remove layers of sound from an utterance, leaving only a trace, Sachs sought to create a ghostly presence of sound in the composition, an allusive, elusive connection to a particular time and place.
When I returned to Zimmer on Saturday night, as the installation drew to a close, the room was full of people actively engaged in listening. Soon, food and drinks would be set out for a celebratory end to the weekend’s event. Closing remarks would be said and the murmurs of everyday conversations would fill the space. Yet in that space other voices were heard, and their presence remains.
A different version of this article was published in Haaretz.
Image credit: Dror Katz
Coming the Messiah, Eytan Buganim, 9.9.2008
Mesjasz Poszukiwany, Aleksandra Koslowska, June 2008
Sala-manca Group, Pil&Galia Kollectiv, 2.2008
It will not be here a Biennale, Dana Gilerman, 9.10.2007
Without Inferiority Feelings, Ruti Direktor, 19.10.2007
Bat-Yam Festival: Do you love the small Sirena (Bat Yam)?, Shlomit Aladgem, 2007
Bat-Yam Festival: Do you love the small Sirena (Bat Yam)?, Shlomit Aladgem, 2006
שולמית לב-אלג’ם, “פסטיבל בת-ים הבינלאומי לתיאטרון רחוב: האם אתה אוהב את בת [ה]ים הקטנה?”, תיאטרון, מס’ 22, דצמבר ,2007 , עמ’ 11-15,
הגעתי לטיילת של בת-ים ביום הראשון של הפסטיבל לתיאטרון רחוב סמוך לשקיעת השמש. הופתעתי. לא הותקפתי ברעש של מוסיקה מקפיצה עם קולות כריזה, ואקרובטים וליצנים לא ניגשו להצחיק אותי, להציע לי מה לראות, מה לאכול או מה לקנות. בינתיים התרחשה על הטיילת והחוף הדרמה הספונטאנית, היומיומית, והפסטיבל היזום והמתוכנן לא השתלט באחת, אלא השתלב והתמזג ככל ששקעה השמש ועלה הירח. לאט, לאט הופיעו דוכני הסדקית ודברי המתיקה שהצטרפו לאלה הקיימים. על אחד מהקיוסקים החלו שני אקרובטים בתלבושת ובאיפור שחור-לבן לטפס למעלה ולרדת למטה, כאשר ליצן אחר מלוה אותם באקורדיון ננסי וחברו מצלם אותם ואת הקהל מסביב. זוהי להקת ארקטוס מצרפת במופע תרועה אילמת. בחצר בית קפה החלה תזמורת לנגן ברכות את “ניו יורק ניו יורק”, כאילו כך זה בכל שעת ערביים, בקיץ, בטיילת של בת-ים. לאט, לאט יכנסו לרחבה אימהות עם ילדיהן, ורק מאוחר יותר יפתיעו אל כולם מאשה טרואינסקי ובן זוגה בוריס מתכנית הטלוויזיה “רוקדים עם כוכבים”, ואלי מזרחי, השופט החביב מאותה התכנית יארגן נשף ריקודים סלוניים. בינתיים על החוף, ממש על שפת המים כלות וחתנים מצטלמים כחלק מהמיצג החברתי-האירוני עד החתונה זה יעבור, בביצוע ביה”ס לעיצוב אמנויות הבמה בהנהלת רקפת לוי. אישה מבוגרת שעמדה על הטיילת לידי, אמרה לחברתה: “תראי כלות, איזה יופי, איך הן הגיעו לשם?” עבורה זה היה לגמרי אמיתי ורומנטי. אך אחר כך כשירדה לאיטה והתקרבה אליהן, היא בוודאי שמה לב שמדובר במופע לא רק עם כלות וחתנים אלא גם עם אימהות וילדים, שבו כולם רבים עם כולם, והפנטזיה הרומנטית הופכת לסיוט.
השנה, עמד הפסטיבל בסימן של התחדשות ושינוי תוך כדי שמירה על רצף וחיבור לפסטיבלים הקודמים. המנהל האמנותי החדש, ד”ר עתי ציטרון, איש תיאטרון עם תפישה אסתטית-פוליטית אוונגרדית, הגיע לבת-ים לאחר שכיהן כמנהלו האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר (2004-2001).
[…]
תהיתי למה הם שותקים, האם בת הים הקטנה הזו זרה להם? לא מזכירה להם שום דבר מבת-ים? או שאולי הם לא אוהבים את בת-ים ולא נעים להם להגיד? במסיבת העיתונאים הסבירה מורן שוב שהיצירה שלה היא “דיבור על אמנות, אינטראקציה עם הקהל מבלי לתעתע בו, להיפך, מראים לו כל הזמן שזה תחליפים. זו קריצה חברתית שמזמינה את הקהל לראות מה אפשר לעשות בדמיון, בצבע בשמחה”. בקונטקסט של בת-ים נשא המופע ללא ספק גם מסרים ביקורתיים שאין בהם שמחה אלא תהייה. מה המשמעות של תחליף נהר, תחליף ספארי, תחליף בת הים בטיילת של בת-ים, שהיא עבור תושביה אולי אך תחליף לטיילת של תל אביב? או של עיר אחרת, רחוקה ממנה באו לישראל?
שאלות אלה התחדדו אצלי כשהגעתי למופע הדרומי ביותר, תולדותיה של בתיה מ. שיצרה קבוצת סלה-מנקה מירושלים, שידועה במיצגיה הבינתחומיים הרדיקליים. הפעם יצרו לאה מאואס ודיאגו רוטמן יחד עם בלומה גריסל, דינה בליי, לאורה סימקוביץ, מרי גולדוסר, סולומון מאואס, סמואל רוטמן וזהבית שטרן מיצג חוצות שמחבר באופן אירוני, אך בה בעת גם באופן נוגע ללב, בין הטלנובלה, הסוגה הפופולרית הטלוויונית, לבין הדרייב-אין- אתר הבילוי הפופולרי של פעם ובין חוף הים, הטיילת והעיר בת-ים. לכאורה צילמו השניים טלנובלה שמתרחשת בבואנוס איירס ובבת-ים. גבריאלה מ. מתאהבת בגבר נשוי בבואנוס איירס ובאה לישראל ללדת את בתה, בתיה מ. כשאביה גוסס היא חוזרת לבואנוס איירס כדי להיפרד ממנו ופוגשת שוב את אהובה. משנודע לו שיש לו בת הוא מחליט לעזוב את אשתו ובא לישראל על מנת להתאחד עם אהובתו. אורחי הפסטיבל מוזמנים לשבת בכיסאות, במקום במכוניות, ליד עמודי רדיו שמעבירים את הפסקול ולצפות בטלנובלה. תולדותיה של בתיה מ. בולטת בפסטיבל במורכבותה האסתטית, התקשורתית והטכנולוגית, והיא מציגה, על מסך ענק, לעיני הצופים, משחק פרוע שמפריע ומשבש לא רק את העלילה הטלנובלית, אלא גם את רכיבי השפה הקולנועית, שפת המופע החי ושפת הדיבור. לאה ודיאגו, שמופיעים על המסך כגיבורי הטלנובלה, משמשים גם כמתורגמנים ולחשנים באירוע עצמו, שמשדרים לקהל באופן חי, את הדיבוב לעברית, ומעבירים לשחקנים על המסך את הטקסט בעת הצורך. אך דיאגו מדבר גם את הטקסט הנשי, ולאה את הטקסט הגברי, ושניהם עוברים מספרדית, לעברית וחזרה כך שלא ברור עד כמה הם מהימנים וסינכרוניים עם התמונות המרצדות על המסך. גם הכיתוב על גבי המסך עובר משחקי פירוק והרכבה. לעיתים משתלטות האותיות על כל המסך ומוחקות את התמונה. פעמים אחרות מופיעות צורות וגדלים שונים של אותיות בעברית ובספרדית, ויש גם הצלבה של שפות כאשר הטקסט המדובר בספרדית נכתב בעברית פונטית ולהיפך. שבירת הטלנובלה מגיעה לשיאה כאשר הדמויות הבדיוניות על המסך צוחקות לפתע, יוצאות מהתפקיד, נכנסות לתוכו מחדש, ומבצעות את הסצנה כמה פעמים, כל פעם בצורה שונה. לאה ודיאגו, שיושבים מול המסך ליד הצופים, משחקים ומתערבבים עם לאה ודיאגו שמופיעים על המסך. בקטע האחרון, שבו עוזב האהוב את בואנוס איירס ומגיע במפתיע לגבריאלה, מוצגת בת-ים במתכוון, בשחור לבן ובצורה סטריאוטיפית על ידי שיר אהבה מזרחי, שמזויף מבחינה מוסיקלית. סצנת האיחוד המיוחלת מופרעת באמצעות צילום וקול שמעוותים את פניה ואת קולה של גבריאלה בתהליך מואץ שהולך ומקצין. העימות בין הסוגה ליוצרים מתגבר עד שנדמה שאכן האהבה והטלנובלה מנצחות הכל. הזוג האוהב ובתם התינוקת מצטלמים על הטיילת של בת-ים לאור השקיעה הרומנטית. זהו סוף הסרט עבור אלה מבין הצופים, שנאבקו בכל השבירות המרגיזות, והצליחו לארגן לעצמם את הנרטיב מההתחלה העצובה ועד להפי אנד. הצופים האלה, כפי שהעידה מאואס בריאיון שערכתי איתה ב-05.09.07, היו כל העת ערניים, דיברו ביניהם, הגיבו בקול והעירו הערות. ברגע שראו את זוג האוהבים עם תינוקם על הטיילת של בת-ים לאור השקיעה, קמו ועזבו את המתחם בתחושת הקלה וסיפוק. “היה חשוב לנו להעביר גם את תרבות הטלנובלה. למרות הכל אנחנו אוהבים אותה, ספגנו אותה בארגנטינה, גדלנו עליה”, אומרת מאואס. הצופים האחרים, כמוני, בעיקר אלה השייכים לקהילת האמנים, נשארו לשבת גם לסצנה הפרשנית, שסוגרת את המיצג, ובו פונה אלינו גולדה סטאר, חוקרת אמריקאית מאוניברסיטת ברקלי. “יש כאן משהו חשוד”, היא אומרת, “זה לא ממש הפי אנד. נכון, יש שקיעה, יש זוג ויש תינוק. אך עוד מעט יהיה חושך… הוא הרי לא יהודי, הוא מהגר, עובד זר. יהיו להם חיים קשים בישראל”. כך שוברים ולועגים לאה ודיאגו גם למעשה החתרני שלהם, שני הזרים מירושלים שבאים להציב מסך-מראה לתושביה של בת-ים, רובם מהגרים, לא תמיד יהודים, לעיתים קרובות עובדים זרים, ובכל מקרה חיים חיי יומיום קשים עם הטיילת של בת-ים או בלעדיה. זו אולי הסיבה שאיש מהקהל שהיה מסביבי לא הסתכל אחורה, לעבר הכביש, כשעברה התזמורת של הצופים האורתודוכסים מיפו, ומעט אחר כך כשצעדו הצופים האורתודוכסים מבית לחם מלווים בנגינת חמת חלילים ותופים. לא יכולתי להימלט מהמחשבה הטורדנית שבכל האירוע דווקא הם היו היחידים שצעדו בסדר צבאי מופתי, ונראו
Social Sound-Installation: “If you’ll Speak it Will not be a Legend”, Shlomit Sharbit, 26.2.2009
Social Sound-Installation: “If you’ll Speak it Will not be a Legend”, Shlomit Sharbit, Ynet, 26.2.2006
שלומית שרביט, ynet, “מיצב צליל חברתי : “אם תדברו אין זו אגדה”
רבות דובר על החייאתה של השפה העברית והרבדים השונים שנוספו לה, במעבר משפהכתובהומתה לשפה חיה ומתחדשת. אחד המאפיינים של השפה היא המבטאים השונים שהאוזן הישראלית הסתגלה אליהם. “ילדי הארץ מקבלים בהבנה והיכרות מבטאים כמו פולני, עירקי, רוסי, מרוקאי, תימני או ארגנטינאי, כמו שלי”, מחייכת לאה מאואס מ”סלמנקה” – קבוצת אמנים הפועלת בתחומים ומדיה שונים.
מאואס היא אוצרת שותפה למיצב הסאונד “אם תדברו אין זו אגדה”, המורכב מארבע יצירו מקוריות שהולחנו על ידי מלחינים פולנים וישראלים ומהווה חלק מפסטיבל קונטמפו – פסטיבל תל-אביב הבינלאומי למוסיקה עכשווית ולוידאו ארט. הבסיס המשותף ליצירות הוא שימוש בקולותיהם של דוברים לא-יהודים המתגוררים בישראל – עובדים זרים ופליטים ממוצאים שונים. המיצב נותן ביטוי אמנותי למצוקה חברתית ולאומית שלהם, והוא בנוי מהקלטות של 28 דוברים, גברים ונשים ילדים ממוצאים שונים: הודו, רומניה, נפאל, אוקראינה, סין, הפיליפינים, סודן,
אריטריה, ג’מייקה, ועוד.
“להעניק קול למי שקולו אינו נשמע”
יוצרי הפרויקט, החליטו להשמיע בפרויקט הצלילי המיוחד, עברית במבטאים אחרים, מוכרים ומקובלים הרבה פחות. כל דובר התבקש להקריא רשימת מילים עבריות בתעתיק לטיני. “כולם יודעים שיש בארץ מהגרי עבודה ופליטים, אבל הם לא מתערים בחברה והופכים להיות חלק ממנה”, מסבירה מאואס. “חלק מההתערות היא דיבור בשפה, וכאן הפרויקט מנסה להעניק קול למי שקולו אינו נשמע. זה נסיון להשמיע חזון בו המבטאים האלה היו גם חלק מהעברית, חלק מהנוף הצלילי, חלק מהחברה”, היא מוסיפה בלהט.
המילים שהדוברים התבקשו לבטא נבחרו מקובץ מילים שנכתבו בכתב יד, בדפים הראשונים הריקים בספר “רשימת מילות היסוד להוראת הלשון העברית”, שיצא לאור בירושלים ב-1960, על ידי “המחלקה לחינוך ולתרבות הגולה של ההסתדרות הציונית העולמית”. “היתה שם רשימת מילים של מישהו שלמד עברית”, מסבירה מאואס. “הופיעו חיבורים של מילים המגיעות מאותו שורש או פשוט נשמעות דומות”.
הפרויקט אורגן על-ידי מכון אדם מיצקביץ’ במסגרת שנת פולין בישראל וממומן על ידי משרד התרבות והמורשת הלאומית ומשרד החוץ של פולין. הדגש הושם על התכונות הצליליות של הדיבור, ערכו המוסיקלי, וביטוי מוסיקלי באמצעות הדיבור. ההתמקדות בקולות לא-יהודים קשורה אצל היוצרים לחיפוש אחר ביטוי חסר מטען אידיאולוגי לאומי, כזה שליווה את החייאתה של השפה העברית המודרנית ואת התפתחותה, תוך מתן ביטוי למוזיקאליות פחות מוכרת בעברית התל-אביבית של ימינו.
“מקהלה של אנשים שמדברים את אותה מילה ביחד”
כדי להגיע לקולות הייחודיים המופיעים במיצב פרסמו היוזמים בתחנה המרכזית בתל-אביב שלטים בעברית אנגלית וספרדית בהם ביקשו מאנשים להשתתף בהקלטות של עבודת אומנות. “שילמנו לכל מי שהשתתף בקלטות”, חשוב למאואס להבהיר “זה היה חשוב לנו כי זה חשוב להם”. באיסוף ההקלטות היה הדגש לא על משמעויות המדובר, אלא על ההיבט הפונולוגי שלו, תוך הבלטת הבדלים במבטא. החומר המקובץ כולל מלים בסיסיות, טיפוסיות, וכן פתגמים ומטבעות לשון.
“בניתי מקהלה של אנשים שמדברים את אותה מילה ביחד” מסביר ערן זקס, אומן סאונד ומוסיקאי ממשתפי הפרויקט, את העיבוד שעשה להקלטות. “כמו אקורד מוסיקלי ארוך שבנוי מהקולות של הדוברים בלבד. בחלק שלי בפרויקט יש ארבעה דוברים וכמו שפורטים לאט על מיתר של כינור, אני פרט על מיתרי הקול שלהם מאוד מאוד לאט”.
“חור התחת של תל-אביב”
התוצאה הסופית תוצג במהלך סוף השבוע הקרוב ב”צימר”, הממוקם בלב שכונת נווה שאנן בדרום תל אביב. “החלטה להציב את היצירות ב’צימר’ אינה בחירה ניטראלית”, מוסיפה מאואס. “המקום עצמאי, מאפשר מבט לאומנות בלי שום התייחסות לשיקולים מסחריים. בנוסף, ממוקם ה’צימר’ באזור בו מתגוררים רבים מקהילות הדוברים”.
“הדבר המרכזי שמעניין בעייני זה הצגת פרויקט דווקא בנווה שאנן”, מוסיף. “בעייני יש משהו בשכונה, באזור, שמשתמר כחריג ושונה ברמת השפה ובכלל, מהחברה התל אביבית. הלידה של נווה שאנן החלה בשנות העשרים כחברה אוטופית שיוויונית ומעורבבת, גר שם ערב רב של אנשים שונים, עם רעיון קוסמופוליטי מהרגע הראשון”, צולל זקס למחוזות ההיסטוריה. “אבל הם נדחו אז על-ידי המוסדות של התנועה הציונית. עד היום לא מקבלים את מה שקורה בנווה שאנן, גם עכשיו השכונה היא מחוץ למדיניות ההקצבה של העירייה והמדינה, נראה כאילו הזמן קפא מלכת, וגם אחרי תשעים שנה כלום לא השתנה”, הוא מסכם.
אנשי הצימר קיימו הערכות מיוחדת טרם הצגת המיצב, “בנינו בצימר חלון שקוף מיוחד. בעצם, פתחנו חלון לשכונה כדי להזמין אותה פנימה”, מסביר זקס, “ואנחנו מאמינים שחלק מאותם פליטים ועובדים זרים
שהוקלטו לטובת המיצב יגיעו לראות את התוצר הסופי”.
“באמצעות המיצב יש התייחסות למצב הפוליטי – חברתי של המהגרים. זהו פרויקט אמנות שמעיד על סוגיות ובעיות בחברה הישראלית – במקרה הזה דרך השפה”מסכמת מאואס, “ההתמקדות בקולות לא-יהודים קשורה לחיפוש אחר ביטוי שאין בו את המטען אידיאולוגי לאומי ליווה את החייאתה של השפה העברית המודרנית, תוך מתן ביטוי למוזיקאליות פחות מוכרת בעברית התל-אביבית של ימינו”.
“אני חושב שזו עבודה מדהימה, די מעניין לשמוע איך מטפלים בחומר גלם הזה, של עובדים זרים שמדברים עברית” מסכם זקס, “אנשים לא מגיעים הרבה לאזור הזה שיש שמכנים אותו ‘חור התחת של תל אביב’, ואני מזמין את כולם להגיע ולשמוע צלילים אחרים במקום שונה ומעניין”.
Sala-Manca: Mediating the Poetic of Translation, Jeffrey Shandler, 2006
Jack Faber, Talk to the Wall, 25.3.2005, Kol Hair
To Live in Real Time, Jack Faber, 2004
Yiddish on Israeli Streets, Benjamin Weiner, 2004
Concrete Response 2, Doron Livne, 2004
Don’t Need Any Help, Shuki Taussig, 26.9.2003
Don’t Need Any Help, Shuki Taussig, Kol Hair, 26.9.2003

click to enlarge




















